אבטיח

יש עדויות לכך שגידלו אותו בעמק הנילוס ב-2000 לפנה"ס, וזרעים שלו נמצאו בקברו של פרעה תות-אנחאמון. וגם באזור ים המלח.

במאה ה-7, גידלו את האבטיח בהודו, ובמאה ה-10 הוא הגיע לסין, שהיא כיום מייצרת האבטיח הגדולה ביותר בעולם.

הפולשים המורים המוסלמים הביאו אותו לספרד, ויש עדויות לכך שגידלו אותו בקורדובה ב-961 וגם בסיביליה ב-1158. התפוצה שלו לאירופה הייתה כנראה מוגבלת בגלל שטמפרטורת הקיץ לא הייתה טובה מספיק לקבלת יבול טוב. הפרי התחיל להופיע בספרים הבוטאניים האירופיים רק ב-1600, וגידלו אותו באירופה במאה ה-17 בגנים קטנים.

מתיישבים אירופאים ועבדים מאפריקה הביאו איתם את האבטיח לעולם החדש - לאמריקה. מתיישבים ספרדים גידלו אותו בפלורידה ב-1576, והוא גדל במסצ'וסט ב-1629, ב-1650 בפרו, ברזיל ופנמה, וגם במושבות הבריטיות וההולנדיות. ובאותה תקופה ילידים אמריקנים גידלו את האבטיח בעמק המיסיסיפי ובפלורידה. האבטיח התקבל במהירות בהוואי ובשאר האיים הפסיפיים לשם הם הגיעו ע"י החוקרים שלהם כמו ג'יימס קוק.

אבטיחים ללא זרעים פותחו לראשונה ב-1939 ע"י מדענים יפנים, אבל העניין לא התפתח בגלל שהאבטיחים האלו היו חשופים למחלות. אבטיחים ללא גרעינים הפכו להיות יותר פופולאריים במאה ה-21, עד כדי עלייה של מכירת 85% מהאבטיחים ללא גרעינים ב-2014 בארה"ב.

אבטיח מכיל כ־90% מים, לכן מאוד בריא בקיץ למניעת התייבשות לאנשים שלא מקפידים לשתות מספיק.

האבטיח מכיל כמות גדולה של ליקופן – הפיגמנט שמקנה לאבטיח את הצבע האדום.

הליקופן הוא אנטיאוקסידנט – נוגד חימצון, ששומר על הגוף מפני מחלות.

גרעיני אבטיח מכילים שפע של אבץ וברזל.

לא מומלץ להכין ריבת אבטיחים וגם לא שום מאכל אחר מקליפות אבטיחים, אלא אם כן בטוחים שהאבטיח גדל בגידול אורגני . משום שבשיטה המודרנית לגידול אבטיחים החקלאים משתמשים בניטרטים, חומרים כימיים רעילים לאדם שמתרכזים מתחת לקליפת האבטיח.

בוחרים אבטיח מבריק וקשיח, צבע דהוי ואבטיח שהוא לא קשיח מעידים על אחסון ממושך שלרוב פוגם באיכות הפרי

הכתם הצהבהב שמופיע על האבטיח הוא למעשה איזור המגע של האבטיח עם הקרקע במטע. ככל שצבע הכתם צהוב יותר, כך האבטיח מתוק יותר. אם הכתם בהיר או על גבול הלבן, סיכוי גבוה שהאבטיח יהיה פחות מתוק. כמו כן צריך להופיע רק כתם צהוב אחד, אם מופיעים כתמים נוספים סימן שהאבטיח נפגע מהשמש.

הכתמים החומים שמזכירים קורי עכביש או מארג, מסמנים שדבורים נגעו באבקנים של פרח האבטיח פעמים רבות. ככל שבוצעה כמות גדולה יותר של האבקה, כך האבטיח יהיה מתוק יותר.

האיכרים שמגדלים את האבטיחים נוהגים להבדיל ביניהם על פי המין שלהם. כך למשל, אבטיחים גדולים ואליפטיים מכונים אבטיחים זכרים ואילו האבטיחים הקטנים והעגולים יותר מכונים אבטיחים ממין נקבה. לאבטיחים "הזכריים" יש טעם מימי והם נוזליים יותר, ואילו האבטיחים ממין "נקבה" מתוקים יותר.

גבעול חום ויבש מסמן כי האבטיח בשל לחלוטין. אם הגבעול גמיש יחסית ובצבע ירקרק, יש מצב שהוא נקטף מוקדם מדי ועדין לא לגמרי הבשיל, כלומר לא מתוק מספיק.

כשאנו טופחים על האבטיח עלינו להמתין לקבלת צליל בחזרה. האבטיח צריך "להשיב" לנו במעין צליל נקי. מומלץ לטפוח על מספר אבטיחים, אם מרגישים כי אין שום הד לטפיחה, האבטיח בשל מדי ומרקמו וטעמו יהיו ירודים".

אבטיח מאחסנים בטמפרטורת החדר במשך כשבוע. ברגע שהאבטיח נפתח ונחתך, יש לאחסן אותו במקרר, עטוף בניילון נצמד. אבטיח חתוך סגור בקופסה אטומה יחזיק מעמד במקרר 3־5 ימים.